| |
אבל הטעות שאנחנו בדרך כלל עושים היא כאשר אנחנו מנסים להגיע אל השלוה בכל מיני אמצעים, בין אם זה טכניקות, מדיטציות, תרגולים, התנסויות, חוויות ואפילו דרך נסיעות להודו. כל זה אינו יכול להביא לשלוה מפני שהשלוה אינה משהו עתידי. מכיוון שכך המשמעות היא שאנחנו יכולים להיות שלווים רק היום, ואם נהיה שלווים היום אז נהיה שלווים גם מחר. זאת התורה הבסיסית - שלוה היא הבסיס החשוב ביותר בחיי אנוש.
אדם חופשי הוא אדם שבאמת העז לפגוש את כל האנרגיות של החיים ללא פחד ועבר דרכן בלי לדכא אותן. הוא למד אותן, פגש אותן באומץ וכתוצאה מכך קרתה בו התמרה של האנרגיות. כלומר האנרגיות עצמן גילו לו את סודן.
מוח טוב לא יגיב מתוך תחושת קושי ומגבלה אלא מתוך מרחב. זה מוח שלא חווה את החיים כרצף של בעיות או של הצלחות ולכן הוא באחדות עם החיים. המוח החדש הוא מוח לא מחולק, שתי האונות פועלות בו כמקשה אחת, כתנועה אחת.
אני צריך אהבה חדשה
עלינו להבין שכדי לבוא במגע עם אהבה אמיתית, יהיה עלינו להתרוקן מכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על אהבה. יהיה עלינו להסכים לזנוח את העולם הכוזב שחי בתוכנו, ורק כך נוכל לדעת את האהבה ואת עצמנו.
פעמים רבות אנחנו מבולבלים ולא יודעים באיזה אופן לזהות מה אמיתי בתוכנו, אבל אם היופי היה המורה הפנימי שלנו, היינו מגלים שמדובר במשיכה ברורה מאוד, כזו כמעט שלא ניתן לטעות בה. המשיכה הזאת אחרי תמרורי היופי, היא כמו קו ישיר ורציף לאלוהי שבתוכנו ושמחוצה לנו. היופי הוא השער שאם אני מתמקד בו, דרכו אני נכנס לאלוהים.
ישנה אפשרות שהחיים הם סוג של מתיחה, עבודה אחת גדולה על כולנו. לכן האמון שלנו לא יכול להיות מושתת על האמונה שאלוהים הוא טוב ושהחיים הם טובים. אבל במסורות ובדתות מלמדים אנשים כביכול לתת אמון באלוהים, בזמן שהכוונה היא יותר לתת אמונה באלוהים.
גם כשהאישיות לכאורה מתעניינת ברוחניות או אפילו מתעניינת בהארה, היא למעשה לא ממש מתעניינת בשינוי. וזה אחד הטריקים החמורים ביותר והמכאיבים ביותר שאדם צריך לגלות לאורך המסע הרוחני - מכיוון שהוא מנוהל ע"י האישיות הוא למעשה איננו רוצה להשתנות באמת. למעשה באופן מתוחכם גם המסע הרוחני של רוב האנשים על פני הפלנטה הזאת הוא מסע מוגן, הוא מסע שבמהלכו יקרה מעט מאד שינוי גם לאורך עשרות שנים של מסע רוחני.
כמה פעמים ניסינו לחקור את תנועתה של תשוקה בהכרתנו, חקירה שלא הובילה לשחרור אמיתי או לתובנה אמיתית, אלא נותרנו תקועים בתוך המארג הסבוך של עצמנו? כמה פעמים ניסינו לחקור בכוחות עצמנו וללא הועיל? רובנו חוקרים בצורה מאוד בינונית, כזאת שמובילה לתוצאה בינונית, ולרוב זה מתחיל ברמת הכוונה, בחוסר טוטאליות או בהעדר נכונות אמיתית ללכת "עד הסוף" עם החקירה, עד שלא תישאר אבן לא הפוכה בתוכנו.
על הסוד הכמוס של ההארה
השבוע, בחלק השני של המאמר, נתבונן על כמה דוגמאות לסינתזה הגדולה (אלו בפירוש דוגמאות קטנות, לצורך מאמר זה). תחילה נביט בתיאורים מנוגדים של מהות ההארה, ואז נביט בתשובות הסותרות לשאלה כיצד להגיע אליה.
על הסוד הכמוס של ההארה
אלפי שנות תרבות אנושית ומאות מורים רוחניים חדורי-מוטיבציה פראית, שדיברו רבות את הסוד של ההארה, לא הצליחו לשנות את העובדה שעדיין הסוד אינו ידוע. נאמר כל-כך הרבה, וכאילו לא נאמר דבר. יש לכך סיבה והיא: הארה היא לא דבר אחד ויחיד, אלא להפך; היא הכל, בבת-אחת. ואת הכל לא ניתן לומר בבת-אחת, אפשר לומר בכל פעם חלק...
מדע השדות גורס כי סביב כל ישות נגלית ישנם חמישה שדות המקיפים אותה. אלו הם מעין גופים מעודנים אשר לכל אחד מהם יעוד או תפקיד מסוים. כאשר אנו שולטים בידע של חמשת השדות, אנו משיגים לפחות שתי מטרות רוחניות מהמעלה הראשונה.
אין באפשרותכם אפילו לדמיין את מידת אומללותו של ילדכם. הוא הלום, חבוט ומבולבל, שכן הוא שרוי במצב הזוי. אין לו מושג היכן הוא נמצא ואם בכלל קם בבוקר. הכל מבחינתו יכול להיות חלום; אין הוא יודע להבחין בין החלום של אתמול בלילה לבין המציאות.
הפסיכולוגיה היא מדע המתיימר לחשוף את הטבע האנושי ולהגדיר עבור כל אחד ואחד מאיתנו את המבנה הנפשי של עצמיותו. למרבה הצער המדע הזה אחראי במידה רבה לבלבול ההולך וגובר בקרב בני התרבות הנוכחית בקשר למי הם ולשם מה הם כאן.
האופן בו פירשה הנצרות את האהבה שגילם הצלוב, נבע ממניעים חברתיים ודתיים ועל כן סולף לחלוטין. התוצאה העגומה של השלטון הדתי היא תרבות שלמה שנשארת עיוורת אל מול כוחו המסנוור ומסמא העיניים של האור האלוהי.
הברית שקושרת היום בני זוג אינה אהבה כי אם הסכמה הדדית שבשתיקה לא להשתנות.
המרחב של הזוגיות, המשפחה, הבית הופך להיות מקלט מפני החיים. בועה שבתוכה לא מתרחשת כל התפתחות. אזור מת בו בני הזוג ממשיכים להגן זה על חולשותיו של זה, לחפות על כל הכאבים הלא מטופלים שלהם, להתנוון יחד ולהעביר חיים שלמים מבלי שלאיש מהם יהיה אכפת באמת מהשני.
כדי להבין מהו כסף וכיצד ניתן להתנהל איתו בצורה מוארת, אנחנו צריכים קודם כל להבין מה הוא לא- כסף הוא לא המספרים שמאכלסים את חשבון הבנק שלנו. כסף הוא לא בהכרח משהו שאוגרים, כך שלחיות בעוני אין פירושו לחיות בלי מספיק כסף אלא בסוג מסוים של תפישת דלות. חופש ביחס לכסף אינו פזרנות, נדיבות או תחושה קלילה ביחס אליו. כסף אמור להיות חלק בלתי נפרד מהתנועה שלנו בתוך החיים.
"המטרה בסופו של דבר היא להגיע למצב שבו לא תהיה לנו יותר מערכת יחסים עם המורה. עלינו להגיע לרמה כזאת של דממה, מעין נקודת איזון מושלמת שבה אין בינינו לבין המורה שום הבדל. לא תהיה יותר הערצה כלפיו או סגידה. מדובר בקשר שקט ואלגנטי, קשר בוגר. אם הגענו אל מורה שהוא האמת, אז מאותה נקודה איננו יכולים להרשות לעצמנו דואליות בצורה של הערצה וסגידה. השאיפה היחידה צריכה להיות להתמזג איתו."
אין כאן 'ילדי קריסטל' ואין כאן 'ילדי אינדיגו'. אין כאן שום דבר. זו בסך הכל רומנטיזציה של הורים ומחנכים, שהיו מקווים שעתיד טוב יותר יגיע באמצעות הילדים שלהם, הם מסתכלים עליהם ואומרים "הדור הזה צמח כך מעצמו, והוא כבר יביא את הגאולה לעצמו" - וזה לא יקרה, מכיוון ש"הדור" יחונך ויעוצב על ידם - והילדים כבר יודעים שאין להוריהם מה ללמד אותם.
מהו שחרור? שחרור הוא המידה בה אני חופשי מתפישה של זמן ומרחב, כלומר המידה שבה התהליך של זמן ומרחב לא מתייחס אלי ולא מגדיר אותי. המידה שבה אני קבוע בעוד שזמן ומרחב נמצאים בתנועה, זה מה שקובע את מידת השחרור שלי. שחרור הוא פשוט יציבות בלתי נתפסת, לא מכיוון שאנחנו יציבים בתוך ההתנסויות, אלא מכיוון שאנחנו לא מתייחסים אליהן יותר. במובן מסוים זה לוקח אותי לחוויה שזה לא משנה אם אני חי או מת
מתחת לכותרות הענק של הארגון הכלכלי המצליח - מובטח לכם שתמצאו מספר לא מבוטל של עובדים לא מאושרים ובלתי יצירתיים. ארגון לא מאושר הוא ארגון נכשל, לא חשוב מה המספרים מספרים.
על חינוך ילדים ותפקיד ההורים בעולמו של הילד
ילדינו חייבים לדעת את הסוד הגדול - שכל מה שמשנה בחיים הוא האהבה. רק חברה שתוכל להנחיל להם את האמת הזו תוכל להיות חברה נאורה, שבה ילדים מגיל צעיר ולאורך נעוריהם המוקדמים ילמדו מהוריהם שכל מה שמשנה בחיים האלה הוא כמה אהבה יש בלבם. כשאמת זו היא בסיס הקשר שלנו עם הילדים אז אנחנו הופכים להיות מחנכים אמיתיים, משום שהדבר החשוב ביותר לילד הוא שיספרו לו מהי משמעות החיים.
קריירה, ניהול ונשים
אם אישה שנמצאת בעמדת כוח, היתה נשאלת מה היה המודל הטיפוסי שבו היא הייתה רוצה לעבוד זה היה מודל שהיה כולל המון שיתוף, ייעוץ וחשיבה משותפת. המילים "בוא נחשוב ביחד" הן שלוש מילים שביחד משקפות את ההוויה הנשית האותנטית בתוך מסגרות של עבודה ויצירה
כמה הייתי רוצה שאישה תנהל את העולם. אבל אישה אמיתית, לא סתם אדם עם ציצים. אני לא יודע איך הילארי קלינטון תהיה אם היא תיבחר, וכמה היא היתה מאפשרת לאינטואיציות נשיות נועזות להנחות את דרכה ואת דרכו של העולם המערבי כולו, אבל בכל זאת, הרשו לי לפנטז. רק לרגע, טוב?
"בזמן שהיינו בקבוצה, התנסיתי בסוג של תודעה שכמעט ניתן לכנותו כתודעה יחידנית, כמו נשירה של כל האישיויות בחדר וחבירה לכדי אחדות, שהיא נעדרת כל תחושה של קונפליק..אף אחד לא היה בעמדת-נגד, כולם רק עזרו זה לזה. נעשה לנו ברור שאנו כבר לא מגיבים לאישיויות אינדיבידואליות, אלא מגיבים למשהו עמוק בהרבה, אמיתי בהרבה, שמצוי בכולנו – משהו שמטבעו הוא קולקטיבי, ושאותו אנו חולקים באמת; מעין בסיס משותף..הייתה תחושה כבירה של הקשבה ושל מודעות, עזה ומשמעותית יותר מכל מה שחוויתי אי פעם. ומתוך התנסות זו עלתה התחושה שישנו רק גוף אחד בחדר".
תקשורת מוארת
בספרות המדעית ניתן למצוא מחקר שמהווה את אחת ההוכחות המרתקות לעובדת קיומו של "מוח קולקטיבי" - מעין שדה תודעה שבו שזורים כל מוחותינו האינדיבידואליים. במחקר זה (שאני לבטח מסלף אותו בשל היעדר פרטים מספקים) עקבו אחר פעולותיה של קבוצת קופים באי אחד. בנקודה מסוימת בזמן, קופה לקחה אבן וביקעה את קליפתו הקשה של פרי מסוים, וכתוצאה מכך שבט הקופים כולו החל לבקע באותה הדרך קליפות של פירות. שנים אחדות לאחר מכן גילו החוקרים שבאי אחר החלו קופים לפתח בדיוק את אותה השיטה. לא היה שום סיכוי שהם למדו לעשות זאת בהשראת חבריהם מהאי האחר שכן בין האיים הפריד אוקיינוס שלם..
שיחות של טרנספורמציה
מהי יצירתיות?
כשאנו חושבים על יצירתיות, אנו נוטים לקשר את המושג עם היכולת לכתוב ספר או שיר, להלחין או לצייר, לתכנן אתר באינטרנט או להעלות מחזה ב"קאמרי". אם מישהו חיבר עשרים ספרים, אנחנו אומרים עליו שהוא "מאוד יצירתי".
אבל מהי יצירתיות? מה משותף לכל האקטים הקטנים האלה של בריאה, שפורצים מתוכנו? אולי המשותף הוא שבכל המקרים, חיזיון מעורפל שקיים בתוכנו, או חוויה רגשית חסרת צורה אך רבת עוצמה, או צורך עז לבטא משהו שעדיין אין לו מילים ותבנית מוכרות – עולים מתוך המעמקים, מתוך ה"אפלה" הפנימית, ונכנסים לתוך תבנית שמתקשרת עם העולם החיצון
" אין דבר בודד יותר מגבר. אני מתבונן באורחות חייהם של דור ההורים שלנו ורואה רבים מהגברים המבוגרים נמקים בבדידותם, מתבודדים בבתיהם עם הטלוויזיות שלהם ומקיימים קשר דל של שותפות עם נשותיהם, ללא יכולת אמיתית לאהוב אותן ולהעניק להן. אני מתבונן בצעירים בני דורי ורואה אותם נערכים בהתמדה ובחוסר מודעות מוחלט לקראת עתיד דומה..."
"בעוד שהגברים נכנסים באופן טבעי ובלתי נמנע למחלוקות אידיאולוגיות עקרוניות ומוכנים למות בשבילן, אישה אמיתית היתה מחפשת הזדמנות לאהבה, לתקשורת ממשית עם האחר, וברגע שהיתה מוצאת אותה, מיד או כמעט מיד היא סוגרת את העניין כולו. הסוד נעוץ ביכולת נשית עמוקה – יכולת שהיא מטורפת, מפחידה, פראית ומדהימה כאחת – לוותר ברגע זה על הכל; לשים את הכל בצד אם יש הזדמנות לאהבה. מנהיגות גברית כל הזמן רוצה לעצב את העתיד, אך אילו היתה אישה אמיתית מעיזה לעטוף את כולנו בחיקה, היא היתה מתעקשת שאם כבר, צריך לעצב את הרגע הזה, את העכשיו שלנו."
"אדם בריא בנפשו הוא מי שיכול להבחין בין המציאות האובייקטיבית לבין הפרשנות שלו למציאות זו – ולזכור שהמציאות תמיד אמיתית יותר מהפרשנות. על פי הגדרה זו, כמעט כולנו חולי נפש! אנו נוטים לפרש כמעט כל דבר במציאות האובייקטיבית כאילו שהוא מתייחס אלינו ונועד באופן כלשהו לפגוע בנו או להפריע לנו. למשל, האוטובוס מאחר ואני מתרגז. למה אני מתרגז? איך זה קשור אליי? המציאות האובייקטיבית היא מצב טבעי לחלוטין של החיים שאינו מצדיק רוגז, ואם אני מתרגז פירושו של דבר שאני חולה נפש; הפנימי הפך לחשוב יותר מהחיצוני בצורה כזו שנוצר מתח או קונפליקט בין מה שיש בתוכי לבין מה שקורה באמת. במובן יש קו דק מאוד שמפריד בינינו לבין ה'משוגעים' הסגורים בבתי חולים לחולי נפש"
|
|