אנחנו עומדים להחזיר לחיים מושג שהלך ונשחק, והוא חינוך. לאורך השנים הוא הוחלף לעיתים במושג גידול, טיפוח, ואפילו חברות עם הילד - כולן אסכולות שונות, שנבהלו מהאמירה הנחרצת שמסתתרת מאחורי המושג חינוך ופיתחו שיטות ריאקציוניות שונות לתופעה הזאת.

אנחנו נלמד באיזה אופן חינוך יכול להיות נבון ונכון. לכן אנחנו לא עומדים לבטל את המושג חינוך, אלא רק להעמיק אותו, לתת לו נפח.

חינוך הוא שילוב בין שני סוגי ידע. האחד יוכל להיות מוגדר בעזרת השאלה: כיצד למקסם את הפוטנציאל של הילד? - כיצד לחלץ ממנו את הכישרונות הנכונים, כיצד לטפח בו את האינטליגנציה הנכונה, את הרגישות הנכונה, כיצד נוכל לעזור לכל מה שקיים בתוכו ומחכה לעלות אל פני השטח לבקוע בצורה הטובה ביותר, המוגשמת ביותר, הבלתי מופרעת ביותר, כיצד נוכל לעזור לילד לסלק את כל החסימות שמונעות מבעדו מלהביא את הפוטנציאל המרבי שלו אל פני השטח - או במילים אחרות, כיצד נוכל לאפשר לו לפרוח בדרכו.

 

הסוג השני הוא ידע שעוסק באופן בו ניתן לעזור לילד למקסם את הכישורים שלו ביחס לסביבה שבה הוא נמצא. כלומר בעוד סוג הידע הראשון מתייחס אל המימד הפרטני שבו יחשפו ייחודיותו, הגשמתו הספציפית והפוטנציאל של הילד, ידון החצי המשלים באופן בו הוא לומד לעשות זאת בתוך תנאים סביבתיים, מכיוון שהוא לא חי לבד אלא בתוך תאים כמו תא משפחתי, גן, בית הספר, חברה וכו', ובתוך כל אלו הוא חייב לדעת כיצד עליו לתפקד.

 

חינוך, לפחות עד אמצע המאה העשרים, היה ממוקד בעיקר בחצי השני של המשוואה. זה שמנסה לעזור לילד להתאים את עצמו - כלומר קונפורמיזם, בדרך כלל כזה שכלל נכונות לעשות כלדבר כדי שהילד ילמד להתאים את עצמו, דבר שכמובן יכול היה לכלול התיחסות מאוד נוקשה, אפילו אלימה ותוקפנית, מכיוון שהמטרה של חינוך הייתה ההתאמה של הילד. אפשר לייחס זאת גם להקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים, כמו העובדה שעד אמצע המאה העשרים, ה"איזמים" היו כוח שולט במחשבה העולמית - מקומוניזם דרך פאשיזם, נאציזם, ועוד צורות שונות של פילוסופיה.

  

 
חינוך טוב ואמיתי חייב יהיה להביא למצב שבו מצד אחד ידע הילד לטפח את הפוטנציאל הייחודי שלו, את מרכזיותו בעולם, את העובדה שהוא חשוב בעולם ושהוא נחשב, ומצד שני ידע להכיר בעובדה שהוא גם רק חלק, בורג במערכת, בין אם בתוך התא משפחתי, בבית ספר או בחברה.

ילדים הם כמו פלסטלינה. אנחנו מעצבים את הצורה שלהם, הם לא באמת בעלי כושר עצמאי, כך שאין דבר כזה ילד עם בעיית משמעת. המושג הזה אינו נכון מכיוון שבעיית המשמעת היא של ההורה או של המחנך - אני בתור ההורה לא יודע מה עושים עם החצי השני של המשוואה, וכמובן שאין לי מושג גם מה עושים עם החצי הראשון של המשוואה - אז שוב, אין דבר כזה ילד בעייתי, יש שיטת חינוך בעייתית או העדרה של שיטת חינוך. בסופו של דבר ילד יהיה כמו שאתם רוצים שהוא יהיה. אתם רוצים שהוא יהיה שקט, הוא יהיה שקט. אתם רוצים שהוא יהיה שמח ושובב, הוא יהיה שמח ושובב.

הילד צמא, כמהה ומחכה להדרכתו ולעיצובו של המבוגר, ובהעדר עיצוב שכזה נאלץ הילד לחקות את ההורה או את המחנך. כלומר בהיעדר שיטת חינוך, הילדים, שחייבים יד מכוונת, מכיוון שאין להם אישיות משלהם, אגו משלהם או מבנה עצמאי אמיתי, נאלצים לחקות את המבוגרים ומה שהמבוגרים מקבלים הוא את עצמם, ועל זה הם מתלוננים. הילד הוא יצור צייתן וקשוב ביותר במהותו. הוא רק ממתין שיגידו לו מה לעשות. הוא מבחין בכך שאף אחד לא יודע מה להגיד לו, ואז הוא מעצב את עצמו, בהיעדרה של שיטת חינוך, על פי המבנה של ההורה או המחנך.

אם אתם רוצים לדעת מי אתם, פשוט תסתכלו על הילדים שלכם. ואנא נסו להסתכל ללא הכחשה, עיוות או סילוף. כל החולשות של הילד הם החולשות שלכם. הילד פשוט חיקה את החולשות שלכם, מכיוון שאתם ההורים שלו, אתם הדמויות הייצוגיות המושלמות.

ילד בעייתי - אין דבר כזה.

כיתה בעייתית - אין דבר כזה. 

חברה בעייתית - אין דבר כזה.

הקושי היחיד של ההורה או המחנך, הוא מול עצמו בהיעדר שיטת חינוך.

 

נקודת האמצע המתווכת היא שיטת חינוך. בלעדיה לא קיימת הפרדה בין הילד לבין ההורה או המחנך, ואז הילד פשוט הופך להיות העתק. זו לא סכנה גדולה אם ההורה הוא מושלם - אז גם הילד יהפוך להיות מושלם וללא רבב - לכן אתם יכולים לוותר על כל שיטת חינוך ופשוט להיות אנשים מוארים, באינטגרציה מלאה בכל תחומי החיים שלכם, אז לא תצטרכו לדאוג לחינוך, אז לא תצטרכו אפילו לשלוח את הילד לבית הספר. הוא קיבל את החינוך שלו ואתם לא צריכים להתאמץ, אתם לא תצטרכו אפילו להתייחס אליו.

 

מכיוון שמרבית ההורים אינם אנשים מוארים ומשוחררים, ומצויים באינטגרציה מלאה עם כל מימדי החיים, אנו נאלצים לבסס כאן שיטת חינוך, שלמעשה מגוננת על הילד מפניכם, מפני הרס פוטנציאלי שלו באמצעות הענקת דוגמה אישית קלוקלת.

כלומר, גם ביחס לחצי הראשון של משוואת החינוך, אין להורה הממוצע מידע או דרך התמודדות. הסיבה לכך היא שההורה עצמו לא יודע להתמודד, להכיל או לעבוד עם הפוטנציאלים שלו עצמו. הוא לא מבין מה פירושו של אותו הר געש של פוטנציאלים רבים המפעם בתוכו ומבקש לגעוש החוצה כלפי העולם.

כך שהחינוך של ימינו הוא למעשה בן כלאיים מוזר שבו מלמדים את הילדים את כל הדברים המיותרים ומונעים מהם את כל הדברים החשובים - לא מעניקים להם כלים לפגוש את עצמם, ובמקביל לא מלמדים אותם כיצד להתאים את עצמם לסביבה - מה שיוצר דורות מבולבלים ביותר.

ישנה תפישה בחוגי הניו-אייג' הגורסת שכיום נולדים ילדים "אחרים". כמובן שאין זו אמת כלל, הילדים הם אותם ילדים - הם עברו שינויים באופן טבעי, דרך לחצים אבולוציוניים, ומה שקרה בעידנים קודמים, כבר מוטמע כלקח או למידה במוחותיהם - ההבדל הוא אבולוציוני מכני. אין כאן 'ילדי קריסטל' ואין כאן 'ילדי אינדיגו'. אין כאן שום דבר. זו בסך הכל רומנטיזציה של הורים ומחנכים, שהיו מקווים שעתיד טוב יותר יגיע באמצעות הילדים שלהם, הם מסתכלים עליהם ואומרים "הדור הזה צמח כך מעצמו, והוא כבר יביא את הגאולה לעצמו" - וזה לא יקרה, מכיוון ש"הדור" יחונך ויעוצב על ידם - והילדים כבר יודעים שאין להוריהם מה ללמד אותם. הילדים כיום נולדים כבר מצוידים בציווי לבוז לדור הקודם, ברור להם שהם חייבים מהר מאוד להתרומם על הרגליים ולהיות עצמאיים, מכיוון שזה עידן כל כך מבולבל שלא יוביל אותם לשום מקום - הם הולכים אל המחשב, הם הולכים אל הטלוויזיה או אל המחנכים המדומים שלהם, רק כדי ללמוד בכוחות עצמם - כל זה כבר קיים בתוך המוח שלהם, בעוד שאצלכם המבוגרים, המוח עדיין חצוי בין הקשבה להורים שלכם לבין התנגדות, אתם עדיין תחת השפעה.

השיטות החינוכיות הקיימות לוקחות רק את הצדדים האפלים של שני חצאי המשוואה. מצד אחד חשיפת הייחודיות של הילד עוותה והפכה להתייחסות אליו כאל מרכז העולם. זה נוראי, אף ילד הוא לא מרכז העולם, הוא מרכזי, חשוב ונחשב, מפני שיש בו איכויות ייחודיות. ומין הצד השני משדלים את הילד להתאמה החברתית שהיא עדרית בכל מובן - "תהיה כמו כולם כדי שאני אוכל לדעת כהורה וכמחנך שאתה בטוח". "עדיף להיות עם מיליון אידיוטים מאשר להיות חכם לבד" - זה המסר של ההורה המפוחד אל הילד. מכיוון שהוא פוחד מאוד שהילד יחרוג מתוך הכלל.

 

כך שהילד קרוע בין שתי חוויות, מצד אחד אומרים לו ההורים "אתה הילד הכי טוב בעולם, הכי מדהים, אתה הילד שלי ורק אתה קיים, כמה נפלא אתה, כמה חשוב...", אבל כאשר הוא מגיע אל העולם הוא מגלה שהוא בכלל לא הכי נפלא בעולם ובכלל לא חשוב, הוא חלק מעדר. אז הוא מורד, הוא מנסה להמשיך להיות מרכזי בתוך העולם - מרד הנעורים שאותו התרבות האנושית קיבלה כחלק מחיים הוא בסך הכל תוצאה של חוסר חינוך, מדובר בילדים שגילו שהם לא הכי מרכזיים בעולם כמו שההורים שלהם סיפרו והבטיחו, הם חייבים למרכז את עצמם בכל זאת. לכן הם מתחילים למשוך תשומת לב.

 

 

בייחוד שהן מבורכות בכושר של מודעות עצמית - כמחנכים וכהורים אתם חייבים לדעת כיצד לעזור לילד לחשוף את הפוטנציאל שלו. ילד אף פעם לא יוכל להיות מאושר, כל עוד מתייחסים אליו בצורה עדרית. ומצד שני, כיצד אלה משמשים בשירות הכלל - "אתה ממש מיוחד, כדי שתוכל לשרת". אין לייחוד ערך כשלעצמו, אין לו משמעות. בתוך המרקם הכולל אתה חייב להיות משרת. באופן הזה נעשית התמונה שלמה עבור הילד, וכמחנכים וכהורים הענקתם לו את כל מה שהוא צריך לדעת.