|
| |
בלוג תרבות
מסע תקופתי דרך תחנות תרבות מרגשות בתוך עולם שבו נותרו בעיקר ריגושים במקום התרגשות ורעש וצלצולים במקום תרבות אמיתית
שי טובלי בראיון עם איתי ברנע - על הנשיא אובאמה והמוח האנושי
|
|
| |
היעדר חינוך
אין כאן 'ילדי קריסטל' ואין כאן 'ילדי אינדיגו'. אין כאן שום דבר. זו בסך הכל רומנטיזציה של הורים ומחנכים, שהיו מקווים שעתיד טוב יותר יגיע באמצעות הילדים שלהם...
♦♦♦
על קולנוע ומבקרי סרטים
לאחרונה גיליתי שאין בנמצא ולו מבקר סרטים אחד שאני יכול לסמוך על חוות דעתו, מהסיבה הפשוטה שאין ולו מבקר אחד שהוא בעל סולם ערכים אמיתי. ב'סולם ערכים אמיתי' כוונתי לראיית הקולנוע – והאמנות ככלל – ככלים של שליחות מוסרית ורוחנית, כך שהביקורת תבדוק קודם כל ולפני הכל את המוטיבציה שמאחורי יצירת הסרט, את מהותו העמוקה ביותר. השאלה הגדולה, מבחינתי, ביחס לסרט (או לכל יצירת אמנות אחרת) היא: עד כמה הוא מלמד אותנו לאהוב, להיות בני אדם אחרים, לשאוף להשתנות ולהתפתח? האם יש משמעות לעצם קיומו מעבר לבידור חולף או אמנות מתוחכמת כזו או אחרת? האם הוא מגויס באמת ובתמים למען התפתחותו של הצופה?
בדרך כלל, אחת האינדיקציות המובהקות ביותר לסרט משמעותי היא המידה שבה הגיבור עבר טרנספורמציה לאורכו; המידה שבה הוא השתנה בעצמו – מחושך לאור, מבורות להארה, מפחד לגבורה וכן הלאה. אם הסרט אינו מציע גאולה ממשית לגיבור (כמו גם לצופה, כיוון שהשניים הם אחד), אין לו משמעות מעבר לעצם העשייה הקולנועית, ומתפקידו של המבקר האידיאלי לעשות הבחנות כאלה בשביל צופיו.
הבעיה הגדולה היא שלמבקרים הזוכים בעמדת הכוח בכלי התקשורת הדומיננטיים לא ממש אכפת. להם אכפת מה"מעשה האמנותי", וכך הם מבתרים את הסרט כמו גוויה לפרגמנטים של תסריט, בימוי, משחק וכו'. מיומנות עילאית בכל אלה תזכה את היוצרים במירב הכוכבים. התוצאה היא שתחכום אמנותי ווירטואוזיות קולנועית הם העומדים בראש סולם הערכים של המבקרים. הם כמעט שאינם בוחנים את השאלה "לטובת מה סרט זה מגויס?". כן, פה ושם ישנן חריגות מפתיעות לטובה – מאיר שניצר שיצא באומץ כנגד הסרט "האביר האפל" בטענה שמדובר ביצירה פאשיסטית (מה שנכון); או יאיר רוה שיצא כנגד סרטיו של מייק לי, ובמיוחד "חופשיה ומאושרת" החדש שלו, בטענה שלי הוא ציניקן ולא אוהב-אדם כפי שנוהגים להציגו (מה שנכון). ועדיין, התמונה הכללית היא נטולת ערכים אנושיים ממשיים.
ההוכחה הניצחת היא שלושת הסרטים הבולטים ביותר ב- 2008 (על פי המבקרים): "זה ייגמר בדם", "ארץ קשוחה" ו"לפני שהשטן ידע". שלושת הסרטים האלה הם אכן הדגמה וירטואוזית של קולנוע: "זה ייגמר בדם" הוא סרט מושלם מכל בחינה, "ארץ קשוחה" מבריק ו"לפני שהשטן ידע" מעולה. מסיבה זו – ומסיבה זו בלבד – הם זכו בביקורות שיצאו מגדרן, מפני שהמבקרים רואים את עצמם פטורים מהערכה מוסרית ורוחנית של היצירות.
|
|
| |

|
|
| |
'ארץ קשוחה' 'זה יגמר בדם' 'לפני שהשטן ידע'
|
|
| |
|
|
| |
ובכן, שלישיית סרטים זו סובלת בעיניי מהפרעה מוסרית חמורה. שלושתם מציגים אלימות בלתי פוסקת חסרת היגיון והצדקה; שלושתם משקפים את האלימות של גיבוריהם בצורה נייטרלית ללא עמדה מוסרית ברורה, ושלושתם אינם מציעים גאולה לגיבוריהם אלא להפך, לוכדים אותם (ואת הצופה האומלל) בתוך מעגל אכזרי וחסר תקווה. היעדר אהבה הוא המאפיין העיקרי של יצירות אלה, כאשר בגיבוריהן אין אפילו כמיהה לגילויה של אהבה ולמימושה.
אז לשם מה לצפות בסרטים שכאלה? הו כן, כי התסריט מוקפד ומעולה, כל סצינה ארוגה בגאונות, והבימוי – אח, הבימוי פשוט נהדר, והמשחק – וואו! אתם פשוט חייבים לרוץ ולראות את דניאל דה-לואיס משחק את תפקיד חייו...
ועכשיו ברצינות: ישנם מבקרים שטוענים שיצירות אלה הן ביקורת על החברה הקפיטליסטית ועל הרוע המשחית שבה. אבל אני תוהה אם זה אכן כך. נכון, "זה ייגמר בדם" מציג יפה את האופן שבו הקפיטליזם מחריב את האמונה, אבל הוא שם ללעג את הכנסיה וחושף את כיעורה וטמטומה וכך לא מותיר לצופה שום סיכוי או מפלט מלבד לירות לעצמו כדור בראש. ואיך "ארץ קשוחה" הוא ביקורת על קפיטליזם, אינני יודע – הוא, לכל היותר, מעשה אוננות נרקיסיסטי של האחים כהן, שאוהבים קולנוע יותר משהם אוהבים חיים. ו"לפני שהשטן ידע" – נו באמת, כאן כבר אין לי מלים להגן על מבקרים שאין להם אומץ להודות שהם פשוט מתים על תסריטים ולא על אנשים (טוב, אולי רק שהשטן בטוח ידע לפני ואפילו אישר את הסרט במו ידיו!).
ניתן לדבר בהקשר זה על שני מושגים: ה"דבר" וה"מלה". בעידן הפוסט-מודרני המלה חשובה יותר מהדבר, ובהתאם עבור מבקרים אלה האמנות חשובה יותר ממשמעותה. הם בוחנים אסתטיקה של תסריט במקום אסתטיקה של הלב והרוח, וכך שולחים אותנו, המעוניינים בקולנוע אמיתי, פעם אחר פעם ליצירות חסרות לב, מדממות ומרושעות, רק כדי שנצקצק ונאמר, כמו פוצים שיצאו זה עתה מבית הספר לקולנוע: "ההעמדה בסצינה ההיא היתה פשוט מושלמת...". זווית הראייה שלהם היא אינטלקטואלית, אנליטית, קרה: תוכן הסרט, אפל ככל שיהיה, משנה פחות מאיכות הגשתו לצופה.
וכך, דרושים לנו מבקרים מסוג חדש, עם לב חם, כאלה שירגישו עבורנו את הטוטאליות של היצירה ויסננו למעננו את אלה שאין בהן תום, שאין להן משמעות, שהן חסרות את אותו יופי נשגב. אין המשמעות שניאלץ לוותר על איכות אלא שאיכות תתאחד עם משמעות לטובת קולנוע ערכי, טרנספורמטיבי ואותנטי. ומי יודע, אולי מבקרים כאלה היו מציבים רף אחר עבור יוצרים, אשר היו בוחנים מחדש את המוטיבציה שלהם לעשיית סרטים ואת מידת הלגיטימציה שלהם לעשות שימוש ברוע טהור בשם הגשמת דימויים ויזואליים שהם מהממים ועקרים גם יחד.
|
|
| |
♦♦♦
הצלילים החדשים של 'אייר'
'סימפוניית-כיס', דיסק חדש של הלהקה הצרפתית 'אייר'. יצירת מופת תמציתית ומזוקקת. כמו מסע לאורכה ולרוחבה של נפש עדינה, רגישה מנשוא, כואבת אך כזו שעדיין יכולה לאהוב, נשברת אך כזו שגם מתגעגעת לאיחוי ומסוגלת להתאחות. דיסק שלוקח לוותר ולהרפות ולמשוך מכל ההגנות ולהיעלם ולהיספג ולהתרכך ולעדן את עצמך כדי לראות ברור יותר וכדי להקשיב טוב יותר. כדי לשים לב.
המוסיקה של 'אייר' מגיעה כאן לשיאה, לא רק בגלל טרקים כאלה ואחרים אלא בעיקר משום שזוהי יצירה שלמה. הכל נתון שם בדיאלוג עם הכל. שום דבר לא מיותר. יש שירים באנגלית ויש בצרפתית ויש קטעים ללא מלים ורק צליל וירטואוזי ושמימי. ומטרק לטרק אתה נספג יותר ויותר פנימה, בתוך עולם חוצני וללא ההגנות של המוכר והידוע והמזוהה לעייפה.
בעיקר מסע בממלכת העדינות. וטוב לדעת שיש עוד מוסיקה בעולם הזה, צלילים שמכריחים אותך להיות אתה.
מתוך האלבום - Once Upon A Time
|
|
| |
♦♦♦
הצפייה באודישן של ישראל בר און ('כוכב נולד 6') היה, עבורי, רגעים שבהם הזמן עמד מלכת: יושב לו נער בן 19 עם מבט של מלאך בעיניים, כולו יופי מפנים ומחוץ, ולא אכפת לך כבר אם הוא יודע לשיר או סתם מזייף. סוף סוף, פתאום, תום – בפריים טיים של הטלוויזיה, היכן שאסור להיות תם כי הכרישים יבואו ויטרפו אותך. נער בלתי אמצעי וישיר, פתוח כמו ילד וזך. מזכיר לך שגם אתה יכול, סתם כך, בלי סיבה, לחזור לתמימות בלתי נתפשת ולהרגיש בה לגמרי טבעי, לגמרי בבית.
|
|
| |
"רק שלא יתקלקל", התפללתי באותם רגעים שבהם לבי שקט ונפתח להתערסל יחד עם שירתו ולצלול אל תוך עיניו. והוא בטוח יתקלקל. הוא כבר מקולקל. והם בטוח יהרסו אותו, את נפש האמן הרגיש שלו, כי הוא בא אל הכרישים הכי נוראיים, אלה שקוברים את האמן ורוצים במקומו כוכב בשקל, משהו חולף, זמני עד כאב. ובאותה מידה, משהו מזה בטוח יישאר, משום שהעיניים אינן יכולות לרמות ולהידמות למשהו שהן לא.
חוויית הצפייה באודישן היא כמו חוויית מדיטציה: להיכנס אל תוכו ולא לחזור, ולהרגיש בבית לזמן מה. ולהשתדל לא להמשיך ולצפות בתוכנית, כשהוא יצטרך להתחיל לשיר את השירים שלהם ולחייך לקהל במקום להיות אמן. ולחכות שייחלץ מתוך המהומה הטלוויזיונית ויוכל להיות דמות בפני עצמו.
יש משהו ב'כוכב נולד', אני לא יודע מה, שמושך אליו לפעמים ילדים מיוחדים מאוד, כמו ישראל וכמו מארינה מקסימיליאן בלומין. והם כאילו לא מכאן, כאילו מעולם אחר, מביאים צלילים חדשים איתם ורוח אחרת, אבל אז נלכדים ברשת הכוכבות ומתחילים לרצות את העולם הזה. ואני רק מתפלל שמשהו בכל זאת יישאר מזה בשבילם, בשביל כולנו, ויביא חוצניות אל תוך תרבות ההמונים ולא רק את המוכר והנדוש והבלתי אכיל הזה, לא רק את מוצרי הפלסטיק הבלתי ניתן למיחזור שמהם יש תמיד הרבה יותר מדי.
http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=2615333
|
|
| |
♦♦♦
הסאטירה החברתית הטובה ביותר בעולם
"סאות' פארק" יכולה להיתפש כסדרה קומית צולפנית ומבריקה במיוחד, והיא יכולה גם הרבה יותר מכך: להיתפש כביקורת חברתית מהמעלה הראשונה; כהתבוננות מדויקת וחדה כתער בתחלואי החברה האמריקאית ובעצם, בתחלואי החברה כולה.
|
|
| |
סאות' פארק - שיר הנושא
|
|
| |
בחוויה האישית שלי, "סאות' פארק" עושה בדיוק מה שאני מנסה לעשות, רק בלי הצד הפוזיטיבי, הבונה, המתחייב מסוג כזה של ביקורת: היא מקעקעת את היסודות שעל גביהם החברה שלנו בנויה; היא חושפת את רשת השקרים הפרושה על פני כל האוכלוסיות וכל המוסדות, כולל מוסדות-הנגד. היא מדויקת כמו מורה רוחני טוב. צפיה מתמדת בפרקיה יכולה להיחשב, בעיניי, למסע לימודי רוחני משחרר ביותר. לפקיחת עיניים שאין לה תחליף. היא הגלולה הכחולה של ניאו, זו המגלה את עולמו של המאטריקס, השקר החברתי שממנו ה'עצמי' הנוכחי שלנו בנוי כולו. היא הורסת שחקנים ופוליטיקאים, דתות ומנהגים חברתיים, חלומות אמריקאיים ורעיונות קפיטליסטיים. היא הורסת הכל.
ולכן, היא גם העידוד הנפלא ביותר לחיפוש אחר בנייתה של חברה חדשה, אותנטית.
באתר הזה תמצאו את כל שתים עשרה העונות של הסדרה:
שלושה פרקים מומלצים במיוחד:
Over logging (ביקורת על תרבות האינטרנט), מהעונה ה- 12
Tsst (ביקורת על חינוך ילדים), מהעונה ה- 10
Die hippie die (ביקורת על התרבות הרוחנית), מהעונה ה- 9
|
|
| |
|
|
|